אברהם נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

החלטה

1.ראשיתו של הליך זה בתביעה כספית בסך 51,400 ₪ אשר הגיש המשיב כנגד המבקשת בגין נזקים אשר לטענתו הסבה לו המבקשת בקשר עם הליכי הגבייה אותם נקטה בגין חובו הנטען כלפיה.

כללי

2.המבקשת הינה חברה פרטית אשר זכתה במכרז לתכנון, בניית, הפעלת ותחזוקת כביש 6. בין המבקשת לבין המדינה נחתם ביום 16.2.1998 חוזה זיכיון וזאת בהתאם לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק כביש אגרה").

יצוין כבר עתה כי סעיף 7(3) לחוק כביש אגרה מקנה למבקשת את הסמכות "לגבות אגרה באמצעות תג חיוב או אמצעים אחרים, וכן סמכות לגבות דמי גביה, פיצוי והחזר הוצאות, הכל לפי הוראות חוק זה וחוזה הזכיון".

3.המשיב, הוא התובע בגדרי תיק זה, עשה שימוש בשירותי כביש האגרה. לפי הטענה, לאחר שימושו האמור, נמנע המשיב במשך תקופה מסוימת מתשלום חובו עקב נסיבות משפחתיות קשות ומצב נפשי ירוד, אך בסופו של יום שילם את חובו ואף נותר ביתרת זכות. בחלוף זמן מה הודיעה המבקשת למשיב כי קיים לו חוב נוסף אצלה. המשיב ביקש כי חובו יקוזז מיתרת הזכות אשר עומדת לו אצל המבקשת, דבר שלא בוצע על ידה והוביל לבסוף לנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו. דבר ההליכים נודע למשיב - כך לטענתו – במקרה.

4.לטענת המשיב, המבקשת עשתה שימוש לרעה בסמכויותיה משפתחה נגדו בהליכי הוצל"פ בגין החוב שעה שנמנעה מלקזז מחוב זה את הסכום אותו היא חבה לו, דבר אשר גרם לגדילת חובו למימדים לא סבירים. זאת ועוד, נטען כי המבקשת הפרה את חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע"); נהגה ברשלנות ובזדון (כך בכתב התביעה); בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986; בניגוד לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ועוד שורה של מעשים ומחדלים אשר נטענים ללא פירוט עובדתי.

טענות הצדדים בגדרי בקשה זו

5.המבקשת הגישה ביום 18 נובמבר 2010 בקשה לסילוק על הסף ולהארכת מועד להגשת כתב הגנה. בבקשה טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מפאת חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בה; לשיטתה, מכח האמור בסעיף 12ב' לחוק כביש אגרה הוקם מנגנון של ועדות ערר להן נתונה הסמכות העניינית לדון בערעור על חיובים ו\או על הפעלת סמכות המבקשת לפי סעיף 12, קבע מועד לעשות כן, ואף החיל את סדרי הדין של חוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב-1992. עוד טוענת המבקשת כי טענות המשיב מכח חוק איסור לשון הרע הן סתמיות וכלליות, כי ממילא לא היה במעשיה כדי לענות על אחד מתתי סעיפיו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ובשל כך דין טענותיו בעניין זה להידחות על הסף.

6.המשיב טוען לסמכותו העניינית של בית משפט זה. הוא מבקש לדחות את טענת המבקשת לפיה הסמכות הייחודית נתונה לועדות הערר מכוח חוק כביש אגרה. לטענתו, יש להבחין בין מקרה בו תוקפים תקיפה ישירה את ההחלטה המנהלית לבין מקרה בו הסעד המבוקש הוא כספי שאז בית משפט זה רוכש לו סמכות לדון בתביעה מכח הסעד הכספי המתבקש בו; בענין זה מפנה המשיב לפסק דינו של כבוד השופט שטרנליכט מבית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה בגדרי תק (פ"ת) 06\1290. עוד טוען המשיב כי משעה שתביעתו מתבססת על "פיצוי נזיקי" (כלשונו) הרי שוועדות הערר לפי חוק כביש אגרה נעדרות סמכות.

דיון

7.סבורני כי במקרה זה הצדק עם המבקשת ודין התביעה להדחות על הסף ובחלקה להימחק על הסף ואלו הם נימוקיי:

8.סעיף 12ב' לחוק כביש אגרה קובע כדלקמן -

' 1) 9812ב.(א)מי שחולק על חיוב או מי שרואה את עצמו נפגע מהפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12, רשאי, בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על החיוב או ממועד הפעלת הסמכויות, כאמור, לערור על כך בפני ועדת ערר; בערר לפי סעיף זה יהיה בעל הזיכיון המשיב; הודעה על הערר תימסר לרשות הממונה.

' 1) 98

(ב)השר ושר האוצר ימנו ועדות ערר, כל אחת בת שלושה חברים, והם: מי שכשיר להיות שופט שלום, מתוך רשימה שיגיש שר המשפטים, שיהיה היושב ראש, נציג ציבור ונציג הרשות הממונה.

(ג)ההוראות לפי חוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, יחולו על ועדת הערר, בשינויים המחויבים מחוק זה, ואולם החלטה סופית של ועדת הערר ניתנת לערעור בפני בית המשפט המחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת בית המשפט המחוזי, בתוך המועד שייקבע בתקנות.

סעיף 12 מקדים וקובע –

סמכויוהמדינה, בעל הזכיון או מי מטעמם, לפי הענין, רשאים –

סמכויו